מי שמכיר את הדרך שבה אני מגייסת יודע: אני לא רודפת כמות, אני רודפת דיוק.

כי הרגע שבו מנהל מבקש “עוד מועמדים” הוא בדיוק הרגע שבו ההחלטה שלו מתחילה להתרחק ממנו.
אנחנו רגילים לחשוב שכמות מייצרת ודאות, אבל בפועל היא מייצרת רעש.

למה עודף אפשרויות פוגע בקבלת החלטות?
בארי שוורץ, אחד החוקרים המרכזיים בפסיכולוגיה של בחירה, הראה בצורה חדה:

ככל שיש יותר אפשרויות:
*קבלת ההחלטה מתעכבת
*רמת הספק עולה
*המוח מתחיל להשוות פרטים לא חשובים
*ושביעות הרצון מהבחירה יורדת

זו תגובה אנושית לחלוטין, הצפה מקשה על בהירות.

כשמנהל מקבל 8+ מועמדים “אפשריים”, משהו נתקע:
ההשוואה הופכת כבדה,
החשיבה מתפזרת,
והתחושה ש”אולי יש עוד מישהו בחוץ” משתקת את ההתקדמות.

לעומת זאת, כשמציגים 3 מועמדים מדויקים בלבד:
*החוזקות בולטות
*הפערים ברורים
*הביטחון בהחלטה מתחזק
*והבחירה נעשית מהירה ואיכותית יותר

בניסיון שלי?
מתוך שלושה,מקסימום ארבעה , אחד כמעט תמיד ה"בינגו".

המנכ"לים/המנהלים שאני הכי נהנית לעבוד איתם הם אלו שאומרים:
“לא צריך ים של מועמדים. צריך את  הבודדים הנכונים.”

הם מבינים שהערך האמיתי הוא לא בכמות, אלא ביכולת לקבל החלטה מהירה, חדה ובטוחה ,בזמן שהמתחרים שלהם עדיין שורפים אנרגיה על מיון אינסופי.

סטארטאפ חי על דיוק.
והדיוק מתחיל בהחלטות, כולל בהחלטת הגיוס.
ובסוף, זה הסיפור האמיתי:
פחות מועמדים.
יותר בהירות.
החלטה טובה יותר . בכל פעם.

זו לא גישה מחמירה או מגבילה.
זו פשוט פסיכולוגיה אנושית:
כמות גדולה יוצרת עומס.
מיקוד יוצר בהירות.

ובעולם של סטארטאפים.
בהירות היא לא יתרון , היא תנאי לניצחון.