חבר דיבר איתי ואמר שהבן שלו מאוד מאוכזב מבונוס החתימה שהבטיחו לו.
הוא דיבר עם חברים והם אמרו לו שהציעו להם יותר.
הוא חושב שהוא שווה את זה גם.
הציעו לו רק 70K והחברים קבלו 100K.
פעם כשהייתי שומעת דבר כזה, הייתי אומרת לעצמי כל מיני מילים שאני לא אחזור עליהן כאן. היום, אני לא מתרגשת מזה. השוק מטורף ויש חברות שלא שמות תקרת זכוכית ומשלמות מה שהמועמד רוצה.
היום כולם משווים וכל אחד יודע בדיוק מה החבר שלו קבל ורוצה את זה גם.
יש מהנדסים שכשאני פונה אליהם הם בכלל לא מדברים איתי, קודם כל שולחים לי את רשימת הדרישות שלהם.
אני יודעת שיהיו פה תגובות עכשיו של אנשים שחושבים שזה מוגזם ולא מוצדק וגם של כאלה שחושבים שהכל סבבה, אני מבחינתי לא נכנסת לזה, אני רק מתארת מציאות. זה השוק של היום. ובשוק תחרותי כזה החברות שיכולות להרשות לעצמן מקבלות את הכוכבים והסטרטאפים שלא יכולים לעמוד במשכורות כאלה נעלמים. זה עוד לפני שדיברנו על המוסדות הממשלתיים שהפערים בינם לבין השוק הפרטי עצומים ולכן גם כוח האדם שמגיע לשם בדרך כלל שונה לגמרי.
ואכן,מדברים על אינפלציה גבוהה,
ריבית גבוהה שמתוכננת להמשיך לעלות,
ירידה בביקושים,
פחות השקעות של משקיעים,
הידוק חגורה של גיוסים בחברות,
אך עדיין,
התחרות קיימת.
המציאות היא שיש תחרות עצומה על אותם המועמדים וזה משהו שחייב לקחת בחשבון בתהליך הגיוס של עובדים ובעיקר בשלב המשא ומתן על השכר והתנאים. בגלל זה בתהליך הגיוס שלי עם חברות אני לא מסיימת את התפקיד שלי בזה שהבאתי את המועמד המתאים, אני מלווה את התהליך עד לסיום מוצלח וחתימה על חוזה שכולם מרוצים ממנו.
רק אז התפקיד שלי נגמר.
נ.ב
צילום נוסטלגי של כמה שנים אחורה מצפון איטליה המהממת.
